הנבילה אב מאבות הטומאה. בריש כלים מני לה באבות הטומאה. ומה שכתב ששיעורה בכזית. מפורש בכמה מקומות מהם פירקא קמא דאהלות ופרק העור והרוטב (חולין דף קי''ז ע''ב) ובתורת כהנים סוף פרשת שמיני יליף מדכתיב והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב לא בא אלא ליתן שיעור לנוגע ולנושא בכזית כמו האוכל ואיתיה פרק יוצא דופן (דף מ''ב ע''ב). ודקדק רבינו לכתוב מבשרה למעט עצמות כדאיתא בפרק ו' דעדיות (משנה ג') ובסוף פרק בהמה המקשה (חולין דף ע''ז:) ובתורת כהנים פרשת שמיני: ומה שכתב מטמא אדם וכלים במגע וכו'. בריש כלים ובתורת כהנים מייתי לה מדכתיב כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב והנושא את נבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב הנוגע יטמא עד הערב ואין הנוגע מטמא בגדים והנושא יכבס בגדיו מלמד שהנושא מטמא בגדים: וכתב רבינו בפירקא קמא דכלים דע שאומרו יתברך יכבס בגדיו אין הכוונה בו שהוא יטמא הבגדים שהוא לבוש לבד אבל הכוונה שהוא יטמא אי זה בגד ילבש אותו או לא וכן שאר הכלים ולשון סיפרא מטמא שאר כלים כבגדים זולת כלי חרס שהוא לא יטמאהו זולת האב וכו' וזה אשר אמרנו שהוא מטמא בגדים וכלים בתנאי שיגע בהם והוא מחובר x בזב אשר טימאהו ויהיו אלו הכלים אז ראשון ולא שני לפי שהוא לא יטמא מפני נגיעתו לבד אבל מפני נגיעתו והוא לא פירש ממטמאיו אולם כאשר פירש ממטמאיו יהיה אז ראשון והוא ולד הטומאה ולא יטמא בגדים. ודבריו אלה מבוארים בסוף זבים הנושא את הנבילה מטמא שנים ופוסל א' פירש מטמא אחד ופוסל אחד. ומה שכתב כמרכב הזב. כלומר כמו שהמרכב אינו מטמא בגדים במגע ומטמא בגדים במשא כמו שנתבאר בפרק ו' מהלכות מטמאי משכב ומושב: כיצד אדם שנגע בנבילה וכו'. ואם נגע בבגדים אפילו בשעת מגעו בנבילה. נתבאר בסמוך. ומה שכתב וכן כלים שעליו טהורים לפי שהוא ולד. כך היא הנוסחא האמיתית ולא כמו שכתב בספרים לפי שהן וטעות סופר הוא. ומה שכתב ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס. בתורת כהנים הנושא יכבס בגדיו מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת''ל טמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת''ל בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס. ומ''ש ואפילו בשעת נשיאתו כמו שביארנו במטמאי משכב ומושב. פ''ו:

אחד בהמה וחיה וכו'. בפרק בהמה המקשה (דף ע' ע''ב) יליף דנבלת בהמה וחיה בין טמאין בין טהורים מטמאים: ושחיטת בהמה וחיה הטהורים מטהרתן. במשנה פרק בהמה המקשה (דף ע''ב ע''ב) דטריפה שחיטתה מטהרתה מטומאה. ומ''ש ואפילו שחט חולין בעזרה וקדשים בחוץ. משנה בפרק חטאת העוף (דף ס''ח) שחט חולין בפנים וקדשים בחוץ אינה מטמאה בבית הבליעה. ומ''ש ואם אירע פיסול בשחיטתה הרי זו נבילה וכו'. משנה בפרק השוחט (דף ל''ב):

בהמה טמאה וחיה טמאה וכו'. במשנה פרק בהמה המקשה (דף ע''ב ע''ב): וכל הנבילות וכו'. משנה פרק ד' דמעילה (דף ט''ו):

מוח הרי הוא וכו'. מתבאר בפרק העור והרוטב עלה קכ''ה: ודם הנבילה אינו וכו'. בפרק בתרא דעדיות וכתב שם רבינו שכן הלכה ובפרק המנחות והנסכים (דף ק''ג ע''ב) א''ר יהושע בן בתירא שכך עשו מעשה. ומ''ש אלא הרי הוא כמשקין טמאים וכו'. כתב רבינו בעדיות בפ' הנזכר שכך נתבאר בירושלמי וכ''כ רש''י בפרק המוציא:

חלב בהמה טהורה וכו'. בס''פ חטאת העוף [דף ס''ט.] ובפרק בתרא דעוקצין. ומ''ש ואם הוכשר וכו'. בפרק בתרא דעוקצין: והנוגע בחלב החופה את הכוליא וכו'. בפרק העור והרוטב (דף קכ''ו): אבל בהמה טמאה והחיה בין טהורה בין טמאה וכו'. בס''פ חטאת העוף (דף ע'):

הכוי חלבו מטמא כבשרו וטומאתו בספק וכו'. בפ''ב דבכורים:

ואלו דברים שאין מטמאין וכו'. משנה פרק העור והרוטב (דף קי''ז ע''ב). ומ''ש אפילו עיקרן הרך וכו'. שם בגמרא. ומ''ש בד''א בזמן שפירשו מן הנבילה אבל הנוגע באחד מכל אלו כשהם מחוברים וכו' והוא שיהיה בבשר כזית וכו'. בס''פ העור והרוטב:

האלל בין שפלטתו חיה וכו'. במשנה בראש פרק העור והרוטב מני אלל בהדי הנך דאין מצטרפין לטמא טומאת נבילות ומסיים בה רבי יהודה אומר האלל המכונס אם יש בו כזית במקום אחד חייב עליו ופירש''י המכונס הנאסף במקום אחד דהואיל ואחשביה לא בטיל וחשיב הבשר נבילה וחייב עליו אם נגע ונכנס למקדש או אכל קדש ובגמרא (דף קכ''א) מאי אלל ר''י אמר מרטקא ר''ל אמר בשר שפלטתו סכין וכו' ת''ש רבי יהודה אומר האלל המכונס אם יש בו כזית במקום אחד חייבין עליו אמר רב הונא והוא שכנסו בשלמא למ''ד בשר שפלטתו סכין היינו דכי איכא כזית מיחייב אלא למ''ד מרטקא כי איכא כזית מאי הוי עץ בעלמא הוא אליבא דרבי יהודה כ''ע לא פליגי כ''פ אליבא דרבנן ופירש''י והוא שכנסו וכו' אבל מתכנס מאליו כגון על ידי תינוקות שלא במתכוון לא: וכתב הראב''ד ואם כנסו והיה בו כזית א''א לא נהיר דכי מעיינת בשמעתא וכו'. טעמו דרבי יהודה יחידאה הוא ולית הלכתא כוותיה והיאך פסק רבינו כמותו. ומ''ש ורבי יהודה גופיה אליבא דרבי ישמעאל קמיירי היינו לומר דבההוא פירקא (דף קכ''ד) תנן עור שהיו עליו כשני חצאי זיתים מטמא במגע אבל לא במשא דברי רבי ישמעאל ר''ע אומר לא במגע ולא במשא וכו' מפני שהעור מבטלן ומסיק בגמרא דלרבי ישמעאל בין פלטתו חיה בין פלטתו סכין אין העור מבטלו ואמרינן בגמרא דרב הונא דאמר והוא שכנסו כרבי ישמעאל וכיון דקי''ל הלכה כר''ע מחבירו ה''ל הא דרבי יהודה דלא כהלכתא. וליישב דעת רבינו י''ל דמשמע לרבינו דכיון דרב הונא מפרש דברי ר' יהודה אלמא ס''ל דהלכתא כוותיה ואין זה כדאי דהא אפשר דמפרש מילתיה דרבי יהודה לאו משום דהלכתא כוותיה אלא למשמע מיניה לרבנן דאפילו בשכנסו פליגי ועוד דאיתא בגמרא (דף קכ''א ע''ב) אמר רב הונא שני חצאי זיתים שישנן ע''ג העור העור מבטלן ומסיק בגמרא דלר''ע קאמר לאשמועינן דאפילו בפלטתו חיה סבר ר''ע דהעור מבטלן והשתא איכא למימר כיון דרב הונא אמר מימריה אליבא דר''ע אלמא דהלכתא כוותיה וטפי הוה עדיף למסמך על האי מימרא דרב הונא דאתיא כר''ע דהלכה כמותו מחבירו מלמיסמך אאידך מימרא דאתיא כרבי ישמעאל דפליג אר''ע וכרבי יהודה דפליג ארבנן וע''ק שרבינו לקמן בסמוך פסק כר''ע ולכך נראה לומר שסובר רבינו דר''י כר''ע נמי אתי דע''כ לא טיהר ר''ע אלא כשעודם בעור אבל אם כנסו טמא דליכא למימר ביה העור מבטלו כיון שעכשיו אינו בעור ואע''ג דבגמרא לא משמע הכי דאהא דאמר רב הונא שני חצאי זיתים שישנן ע''ג העור העור מבטלן קאמר ת''ש רבי יהודה אומר האלל המכונס וכו' עד ורב הונא דאמר כר''ע איכא למימר דאה''נ דהוה מצי למימר דלא שייכא פלוגתא דרבי ישמעאל ור''ע בדרבי יהודה דהתם בעודם בעור ודרבי יהודה שכנסו ואינו בעור אפילו ר''ע מודה אלא שהשיב לו לפי דרכו שלא היה מחלק בין עודם בעור לכנסו ואינו בעור וכיון שחילוק זה מסתבר טעמיה נראה לרבינו לחלק בכך ומ''מ עדיין הקושיא הראשונה במקומה עומדת למה פסק כרבי יהודה דיחידאה הוא וצ''ל דטפי משמע דרב הונא סבר דהלכה כרבי יהודה כיון דאמר מילתיה אליביה דאי למשמע מיניה לרבנן טפי עדיף למימר על מלתייהו דרבנן והאלל אמר רב הונא אע''פ שכנסו שלא היה מאריך בכך יותר מהשתא כי אמרה על רבי יהודה הילכך ודאי דסבר על רב הונא דהלכה כרבי יהודה:

ואלו בהמות וכו'. משנה פרק העור והרוטב (דף קכ''ב) ואע''ג דבההיא מתניתין מני בהדי הנך עור ראש העגל הרך ועור הפרסות השמיטם רבינו פה ובפ''ד מהמ''א משום דאמרינן בפרק הנזכר ובפרק אלו טרפות (דף נ''ה) דיחידאה היא. ומ''ש ואם עשה בהם מעשה וכו' כיצד אוזן חמור וכו' עד כל זמן שלא טענה. שם בגמרא. ומ''ש הגיע זמנה לטעון וכו'. שם בעיא ולא איפשיטא:

המפשיט נבלת בהמה וכו'. משנה שם (דף קכ''ג) המפשיט בבהמה ובחיה וכו' לשטיחה כדי אחיזה ולחמת עד שיפשיט את החזה המרגיל כולו חיבור לטומאה ליטמא ולטמא. ובגמרא כמה כדי אחיזה טפח כפול ודעת רבינו כשיטת הר''י מאורלינ''ש דלא מטמא אלא עד כדי אחיזה ולא כדי אחיזה בכלל ואמרינן בגמרא מכאן ואילך מאי אמר רב (טהור הטהור) טהור המופשט רב אסי אמר טפח הסמוך לבשר טמא ופסק רבינו כרב לגבי רב אסי ועוד דבגמרא מתיב על רב אסי מברייתות ושנינהו בשינויי דחיקי וכתב רבינו בפירוש המשנה שהמפשיט לשטיח יקרע קודם מזנבה עד צוארה ואח''כ יפשיט ומפשיט לחמת הוא קורע העור בין שתי הרגלים מרגל לרגל ואח''כ חותך מכל צד בסכין או בידו עד שיצא כל העור שלם בהיקפו ומרגיל הוא שיוציא העור כולו שלם ממקום הרגל בלתי חתך ולא קרע עד שאם יקשור מקום הרגלים ימלאו אותו מים ולכך זה הוא חיבור עד שלא ישאר בו כלום. ומה שכתב וכן המפשיט בשרצים וכו'. שם רבי דוסתאי בן יהודה משום ר''ש אומר המפשיט בשרצים חיבור עד שיפשיט את כולו. ויש לתמוה על רבינו למה פסק כן דהא כיון דבלשון יחיד קתני לה משמע דרבנן פליגי עליה: עור שעל הצואר וכו'. משנה שם (דף קכ''ג) וכחכמים: וכל עור שהוא חיבור וכו'. שם במשנה ליטמא ולטמא:

עור שיש עליו כזית נבילה וכו'. משנה שם (דף קכ''ד). ומ''ש מפני שהעור בשערו. נמצא בספר כתיבת יד מפני שהעור ושערו שומר לבשר והיא גירסא נכונה. וציב פי' רבינו חוט דק שנתפשט מן העור הסמוך לבשר. ומ''ש בד''א שפלטתו חיה וכו'. שם ואע''ג דאיכא התם לישנא אחרינא פסק רבינו כי האי לישנא משום דאמרינן התם דכי אתא רבין וכל נחותי אמרו כי האי לישנא ופירש''י מרודד דק וקלוש וארוך ורחב דכי מצרפת ליה הוי כזית ומיהו לא טרח איניש ומצרף ליה ומיהו פלטתו חיה דלאו איהו בטליה לא בטיל:

עור שיש עליו כשני חצאי זיתים בשר וכו'. משנה שם עור שיש עליו כשני חצאי זיתים מטמא במשא ולא במגע דברי רבי ישמעאל ר''ע אמר לא במגע ולא במשא ומודה ר''ע בכשני חצאי [זיתים] שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא ומפני מה ר''ע מטהר בעור מפני שהעור מבטלן. ופירש''י מטמא במשא שהרי נשא כזית נבילה. ולא במגע דא''א ליגע ביחד ושתי נגיעות אין מצטרפות. לא במגע ולא במשא כדמפרש שהעור מבטלו. ומודה ר''ע דאע''ג דלא הוי כזית מעורה במקום אחד דלאו עור חיבור שהמסיט שני חצאי זיתים ביחד טמא. ובגמרא תניא בנבלתה ולא בעור שיש עליו שני חצאי זיתים יכול אף במשא ת''ל והנושא יטמא דברי רבי ישמעאל ר''ע אומר הנוגע והנושא את שבא לכלל מגע בא לכלל משא לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא ואיתא תו בגמרא אמר עולא שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם אפילו מוליך ומביא כל היום כולו טהור מ''ט כתיב נשא וקרינן נושא בעינן נושא והוא דנישא בבת אחת וכו' ת''ש מודה ר''ע בכשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא אמאי והא לאו נישא הוא במרודד. ופירש''י והוא דנישא שיהא כזית מחובר הניטל כולו כאחד בלא בית יד אחר. במרודד שיש כאן חצי זית ורחוק ממנו חצי זית ורצועות בשר מרודד מזה לזה ומחברתן עכ''ל. ומדברי רבינו שכתב שאין חיבורי אדם חיבור נראה שאינו מפרש כן אלא שהוא מרודד בידים ודבוק זה בזה ומשמע דכי תנן מודה ר''ע בכשני חצאי זיתים והסיטן שהוא טמא בהיסט קאמר דטמא ולא במגע והכי משמע נמי מדקתני ומודה ר''ע משמע דמודה לרבי ישמעאל דמטמא במשא ואם כן קשה שזה היפך מאי דתניא לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא וצ''ל דלא אמרו כן אלא בתחובין בעור דוקא וכמבואר ברישא דברייתא וגם רבינו כשכתב שכל שאינו מטמא מן הנבילה במגע אינו מטמא במשא קאי אמאי דכתב ברישא עור שיש עליו כשני חצאי זיתי בשר נבילה העור מבטלן שאם לא תאמר כן נמצאו דבריו סותרים זה את זה תוך כדי דבור הילכך ע''כ לומר כן:

בשר נבילה וכו'. פ''ג דבכורות עלה כ''ג וכר''י ואע''ג דאסיקנא בקשיא כיון דלא אסיקנא בתיובתא. ומ''ש לפיכך נצל מן הנבלה וכו'. בפכ''ג ונזיר עלה נ' בעא מיניה אביי מרבא יש נצל לבהמה וקאמר דלמ''ד טומאה חמורה עד לגר פשיטא דאין לה נצל כי תבעי למ''ד טומאה חמורה עד לכלב ולא איפשיטא: בשר נבילה שיבש וכו'. משנה ר''פ דם הנדה (דף נ''ד ע''ב). ומ''ש ואפילו באוכלין טמאים אינו מטמא:

בשר נבילה שהיה סרוח וכו'. בפרק שלישי דבכורות עלה כ''ג:

שליא של נבילה וכו'. משנה פרק בהמה המקשה (דף ע''ז): הקיבה והחלב של וכו'. בס''פ כל הבשר (דף קי''ו ע''ב) אסיקנא דאע''ג דאין מעמידין בעור קיבת נבילה מעמידין בקיבת נבילה ובקיבה כשירה שינקה מהטריפה מ''ט חלב המכונס בה פירשא בעלמא היא:

בהמה ששפעה חררת וכו'. בפ''ג דבכורות (דף כ''א ע''ב) ופירש''י ברוב דם וגנונים שיוצאים עמו ומקשה בגמרא (דף כ''ג ע''ב) מאי איריא משום ביטול ברוב תיפוק לי דלא איתחזי כלל הא נמי איתחזי מעיקרא אגב אימיה ופירש''י לאו סרוח מעיקרא היה דהא חזאי לגר אגב אימיה כל זמן שהיתה בבטן כלומר ולכך הוצרך לטעם ביטול ברוב:

נבלה שנתערבה בשחוטה וכו'. בפרק ג' דבכורות עלה כ''ג תני רבי חייא נבילה ושחוטה בטילות זו בזו וכו' אמר רבי יוסי בר חנינא טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא ופירש''י טעמא דמטמא במשא דהא מ''מ הטומאה נשא ובפרק הקומץ עלה כ''ג אמר רב חסדא נבילה בטילה בשחוטה שא''א לשחוטה שתיעשה נבילה ושחוטה אינה בטילה בנבילה שאפשר לנבילה שתיעשה שחוטה דלכי מסרחא פרחה טומאתה ורבי חנינא אמר איפכא ובעי עלה אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי מין במינו בטל אי אליבא דרבי יהודה הא אמר בתר חזותא אזלינן אידי ואידי מין במינו הוא אלא אליבא דרבי חייא דתני רבי חייא נבילה ושחוטה בטלות זו בזו רבי חייא אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי וכו' אי אליבא דר''י כל מין במינו לא בטיל לעולם אליבא דר''י וכי א''ר יהודה מין במינו לא בטיל ה''מ היכא דאפשר ליה למיהוי כוותיה אבל היכא דלא אפשר ליה למיהוי כוותיה בטיל ובהא קמיפלגי רב חסדא סבר בתר מבטל אזלינן ורבי חנינא סבר בתר בטל אזלינן ופירש''י נבילה בשחוטה אם יש שתי חתיכות שחוטה ואחת נבלה ואין ידוע אי זו היא בטלה בהן שאם נגע באחת החתיכות אינו טמא דאמרינן שחוטה היא. שא''א לשחוטה שתעשה נבילה והו''ל מין בשאינו מינו ובטל לדברי הכל. ושחוטה אינה בטילה בנבילה אם יש שתי חתיכות נבילה ואחת שחוטה ביניהן אינה בטילה ואם נגעה אחת בתרומה אינה נשרפת עליה אלא תולין דשמא זו היא השחוטה. שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה לקמיה מפרש טעמיה דרב חסדא דאזיל בתר מבטל הואיל וא''א לרוב להיות כמועט הוי כמין בשאינו מינו ולא אזלינן בתר בטל דאע''ג דאיפשר למועט להיות כמרובה הוי כמין בשאינו מינו. בטלות זו בזו ורבי חנינא ורב חסדא מפרשי טעמא דרבי חייא דרב חסדא סבר נבילה בשחוטה א''ר חייא ולא שחוטה בנבילה: וכתב הראב''ד אבל הנבילה אפשר א''א חסרון דעת אני רואה בכאן דכולה מילתא במנחות אליבא דר''י היא וכו'. טעמו לומר דכיון דקי''ל כרבנן לא היה לו לכתוב טעם האמור אליבא דר''י ועוד למה כתב כרב חסדא כיון דרבי חנינא פליג עליה ואפשר לומר דלרווחא דמילתא כתב רבינו דאפילו למאן דס''ל כר''י דמין במינו לא בטיל מודה בהא ובפלוגתא דר''ח ורב חסדא כתב כרב חסדא דבתרא הוא: והר''י קורקוס ז''ל כתב דמאחר דבפרק משילין (דף ל''ח ע''ב) ובפ''ג דבכורות מייתי להא דרב חסדא ולא הזכירו שם שהיא אליבא דר''י וגם מדקאמר הכי איהו בסתמא משמע דלהלכה אמר כן יש לדחוק לומר דע''כ לא מסקינן בפרק הקומץ דאליבא דר''י קאמר ולא אליבא דרבנן אלא משום דהוה ס''ל דבטל לגמרי קאמר בין למגע בין למשא ולפ''ז הוי ביטול זה ביטול גמור ככל ביטול איסורין וכיון שכן לרבנן אין לחלק בדין ביטול אבל כיון דאסיקנא דדוקא במגע לא מטמא אבל במשא מטמא דטומאה כמאן דאיתא דמי א''כ אין ביטול זה כשאר ביטול דחשיב הדבר הבטל כמאן דליתיה משמע דסברי דלענין טומאה אין לומר ביטול ברוב כמו בשאר איסורין וכמו שכתבו שם התוספות למאי דמפרש לה בנימוחו מעתה אפשר דאפי' רבנן מודו דדוקא היכא דאפשר להיות כמוהו הוא דבטל ביטול זה אבל כשא''א להיות כמוהו לא בטיל ויהיה דין מגע בזה כדין משא לר''י כמה שאפשר להיות כמוהו עכ''ל: ומדברי רבינו שכתב ואין הכל מטמא במגע משמע שאפילו נגע בכל הזיתים ביחד טהור ויש לתמוה מאי שנא ממשא וכתב הר''י קורקוס ז''ל שהטעם שכיון שהטומאה על ידי נגיעת בשרו בטומאה וכל זית הוא בפני עצמו חשיבא כל נגיעה באפי נפשה כי כל נגיעה ונגיעה מחולקת היא לבדה ובכל זית יש נגיעה בפני עצמה כי הבשר הנוגע בזית זה אינו הנוגע בזית זה וחשיב כנוגע וחוזר ונוגע אבל נושאו ביחד אין מקום לחלק הזיתים ולעשותו כנושא כל זית בפני עצמו וקל להבין כך נראה לי דעת רבינו עכ''ל. ואם תאמר מ''ש דבחררת דם דבסמוך דמשום ביטול ברוב אינה מטמאה לא במגע ולא במשא והכא אין ביטול ברוב מועיל אלא למגע ולא למשא ותירץ הר''י קורקוס ז''ל דחררת דם שאני שבטל ביטול כי נתערבה החררה בדם וגנונים ונמחית בהם והוי הכל כמו הדם והגנונים ואין כאן עוד דבר שיטמא אבל כאן אין לומר כן דבאפי נפשה קאי אלא שאינה ניכרת: